<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ר"ה שער רביעי</h1>
<h2>דף כא.</h2>
בהפרש שיש בין יום טוב שני של ר"ה ובין י"ט שני של שאר המועדים לענין עשיית מלאכה. כבר הודעתיך בשער השמיני מהלכות פסח שאין הפרש בין י"ט ראשון לי"ט שני בעשיית מלאכה זולתי בענין העונש, כי העושה מלאכה ביום ראשון עובר בלאו מן התורה וחייב מלקות, והעושה מלאכה ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות כדין כל העובר על דברי חכמים. והטעם לזה, כי התורה לא הזהירה מעשות מלאכה בכל המועדים אלא יום אחד בלבד, כמו שכתוב. אלא מפני שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה בבית דין הגדול שבירושלים והיו שולחין השלוחין לכל המקומות להודיעם יום קביעת החדש כדי שיסמכו על זה לקדש החג. והיה המקום הרחוק שמארץ ישראל לירושלים מהלך ט"ו ימים ככתוב בתלמוד תענית [י' ע"א], ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. ושלוחי תשרי (פנה) [כיון] שלא היה להם ללכת אלא עשרה ימים בלבד מפני שהיו שובתים יום ר"ה ויום הכפורים ושתי שבתות, והמקומות שלא היו השלוחין מגיעין שם, היו עושים חג שני ימים מן הספק. ואע"פ ששלוחי ניסן היו מגיעין לקצת המקומות שלא היו מגיעין שלוחי תשרי, מפני שלא היו שובתין אלא שתי שבתות בלבד, אמרו [ר"ה כ"א ע"א] כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי.
<h2>דף ל:</h2>
בהפרש שיש בין יום טוב שני של ר"ה ובין י"ט שני של שאר המועדים לענין עשיית מלאכה. כבר הודעתיך בשער השמיני מהלכות פסח שאין הפרש בין י"ט ראשון לי"ט שני בעשיית מלאכה זולתי בענין העונש, כי העושה מלאכה ביום ראשון עובר בלאו מן התורה וחייב מלקות, והעושה מלאכה ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות כדין כל העובר על דברי חכמים. והטעם לזה, כי התורה לא הזהירה מעשות מלאכה בכל המועדים אלא יום אחד בלבד, כמו שכתוב. אלא מפני שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה בבית דין הגדול שבירושלים והיו שולחין השלוחין לכל המקומות להודיעם יום קביעת החדש כדי שיסמכו על זה לקדש החג. והיה המקום הרחוק שמארץ ישראל לירושלים מהלך ט"ו ימים ככתוב בתלמוד תענית [י' ע"א], ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. ושלוחי תשרי (פנה) [כיון] שלא היה להם ללכת אלא עשרה ימים בלבד מפני שהיו שובתים יום ר"ה ויום הכפורים ושתי שבתות, והמקומות שלא היו השלוחין מגיעין שם, היו עושים חג שני ימים מן הספק. ואע"פ ששלוחי ניסן היו מגיעין לקצת המקומות שלא היו מגיעין שלוחי תשרי, מפני שלא היו שובתין אלא שתי שבתות בלבד, אמרו [ר"ה כ"א ע"א] כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי.
ואחר שבטל קידוש החודש בב"ד בעונותינו הרבים ושבאנו לחוג ע"פ קביעות החשבון שסידר לנו הלל נכדו של ר' יהודה הנשיא ז"ל, והוא חשבון העיבור שלנו היום, נסתלק הספק ונשארו יושבי א"י חוגגים יום אחד בלבד כמנהגם, והמקומות הרחוקים מהם חוגגים שני ימים כמנהגם עוד. לכן אנחנו נחוג שני ימים, והיום הראשון הקבוע על פי העיבור הוא יום האמיתי מן התורה, ועליו נסמוך בחשבון מנינינו, כמו שתראה שיום ראשון של ר"ה נחשבהו ראש תשרי. ולכן העושה מלאכה בי"ט ראשון לוקה. ואמנם היום השני אין בו ספק שנעשהו אלא שנקראהו חג בגלל המנהג שהיו אבותינו נוהגין באותו הזמן במקומות שלא היו מגיעין שם שלוחי תשרי, לאומרו [ביצה ד' ע"ב] שלחו מתם אתם הזהרו במנהג אבותיכם דזימנין דגזרו שמדא ואתו לקלקולי. לכן מי שיעשה בו מלאכה מכין אותו מכת מרדות, כמו שעושין לכל מי שעובר על דבריהם. וגם ראוי היה להבדיל ולקדש בליל י"ט להיותן שתי קדושות, אך נניח מלהבדיל כדי שלא יבוא לידי זילזול המועד. אבל שני ימים טובים של ראש השנה היו עושים אותם בכל המקומות ואפילו בארץ ישראל לטעם שאזכיר. וזה בסיבת חידוש שאירע בזמן קדמון, תיקנו כשיאחרו מלבוא העדים להעיד בראיית הלבנה ביום שלשים עד לאחר שעת המנחה, שהיו נוהגין היום קודש ולמחר קודש. ב' ימים קדושה אחת כאילו הוא יום ארוך. כמו שכתוב במשנה [ר"ה ל' ע"ב], פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר, התקינו שלא יקבלו עדות החדש אלא עד המנחה, ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש. לכן נשאר זה המנהג בא"י שעושין שני ימים טובים. ונהגו הראשונים בזאת התקנה על הטעם שזכרנו ועשו אלול מעובר ור"ה שני ימים כתקנת עזרא, כמו שכתוב [נחמיה ז'] ויגע החודש השביעי ובני ישראל בעריהם. ר"ל ביום שלשים שהיה ראוי להיות חודש שביעי היו ישראל בעריהם ולא באו אל ירושלים, הצריכם ההכרח לעבר חדש אלול וקידשו תשרי למחרת. ואותו היום בכונה קרא עזרא בס"ת, וחגגו ר"ה באותה שנה. ולזה אמרו [ר"ה י"ט ע"ב] מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וכשמצאו שבירושלים עשו ר"ה ב' ימים כתקנת עזרא בהכרח, היה נקל להם להמשיך בזה להכרח אם באו עדים מן המנחה ולמעלה.
וההפרש שיש בין יום טוב שני משאר המועדים, הנקרא של גליות, ובין יום טוב שני של ראש השנה הוא בשלשה דברים, ההפרש הראשון ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של גליות מותרת בשני, שהן שתי קדושות. ואם נולדה ביום טוב של ראש השנה אסורה, דקדושה אחת הן. והוא אומרם [ביצה ד' ע"ב], איתמר ב' י"ט של גליות רב אומר נולדה בזה מותרת בזה. ואיתמר נמי, שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. והשני, כשהיו שני ימים טובים של גליות יום חמישי ויום ששי ושכח אדם לעשות עירוב מערב י"ט, יעשהו ביום טוב ראשון, ויתנה אם היום קדש אין בדברי כלום, והרי מחר חול ומותר לאפות ולבשל בו לשבת ואם היום חול ה"ז עירוב, ויהיה מותר בו לאפות ולבשל לשבת למחר שקדש הוא. והוא אומרם, [ביצה י"ז ע"א] אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה. אבל בשני י"ט של ר"ה אין זה מותר, לאומרם [שם ו' ע"א] רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בי"ט של ר"ה חזייה דעציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל ולותיב מר האידנא נמי, מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. אמר ליה אימור דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות בי"ט של ר"ה מי אמר. וההפרש השלישי, מי שצד שום בעל חי או מי שלקח מן הירקות בי"ט ראשון של גליות מותר בשני בכדי שיעשו. אבל בי"ט ראשון של ר"ה הוא אסור עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו. והוא שכתוב בתלמוד עירובין [ל"ט ע"ב], ההוא בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאיתצד בי"ט ראשון של גליות ואישתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכול רב ששת לא אכל, והלכה כרב נחמן ורב חסדא. וכ"כ הרי"ף ז"ל שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה ופסק כותייהו וכן הלכה. אבל לענין מת הקלו ז"ל בי"ט ב' [של] ר"ה משום כבוד המת, ושמוהו חול גמור כ"י שני של גליות בשוה. והוא אומרם [ביצה ו' ע"א], אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ר"ה.
